פרסומים

סכסוך של עובד ותיק מול מעסיקיו באולמי "אחוזה" בירושלים הוביל לפיטורים ולדיון משפטי ארוך סביב תנאי העבודה שסיפק המקום לאורך השנים. בית הדין האזורי לעבודה בעיר סקר את רכיבי השכר השונים והמשתנים ששולמו לתובע לאורך כעשור וחצי, כמו גם את זהות המעסיקה שהתחלף מפעם לפעם, וקבע שעל "אחוזה" לפצות את העובד ב-200 אלף שקל.
התובע החל לעבוד באולם ב-1992 כמלצר ובמרוצת השנים התקדם ומילא בו תפקידים שונים. בסוף 2008, לאחר שהעובד החליק ונחבל בתאונת עבודה, עלו היחסים על שרטון. בפגישה שקיים עם בעלי האולם לאחר החלמתו הוא הביע את רצונו לשוב לעבודה אולם ביקש תוספת שכר. הצדדים לא הגיעו להסכמה ולכן הגיש העובד תביעה לפיצויים בגין הפרת זכויות שונות. הוא תבע גם את בעל האולם אישית וכן שש חברות בבעלותו, שחלקן אינן פעילות.
לדבריו, הוא זכה ליחס מזלזל בתקופת פציעתו ובמיוחד לאחר שביקש שיפור בשכר, וההחלטה לפטרו התקבלה מבלי שהתאפשר לו למצות את זכויותיו. לטענתו לא שולמו לו שעות נוספות, ורק בשלב מסוים התווסף לתלוש השכר שלו רכיב פיקטיבי של "ש. נוס. גלוב" (שעות נוספות גלובלי) שהופיע באופן קבוע ולא השתנה בהתאם להיקף עבודה. התובע הוסיף כי מפעם לפעם שונה שם המעסיקה בתלושי המשכורת, והוא כביכול הועסק "מחדש", מבלי שהדבר הובא לידיעתו ומבלי שנערך לו גמר חשבון. לשיטתו, השימוש בשלל החברות הנתבעות נועד להעסיק עובדים תוך פגיעה בזכויותיהם והתחמקות מתשלומים. הנתבעת טענה שהתובע הוא שהתפטר והפסיק להגיע לעבודה. עוד נטען כי הבעלים עצמו מעולם לא העסיק את התובע ישירות, לא שילם את שכרו ובוודאי לא פעל בניסיון להתחמק מתשלום חובותיו כלפיו, ולפיכך יש לדחות את התביעה האישית נגדו. אחת הנתבעות – חברת "אחוזה יסמין" – נטלה על עצמה אחריות מלאה על כל תקופת העסקתו של התובע וביקשה לראות בה הנתבעת היחידה. בנוגע לשעות הנוספות, היא טענה כי מדובר בתשלום על שעות נוספות בהן עבד התובע מעת לעת.
לא נתנה אמון בגרסאות בפסק דין מפורט ושיטתי סקרה השופטת רחל בר"ג-הירשברג את מסכת היחסים בין הצדדים ולבסוף קיבלה חלק ממרכיבי התביעה. נקבע כי "אחוזה יסמין" היא שתחויב בפיצוי התובע, לאחר שנטלה על עצמה את כל התחייבויות. בהקשר זה, השופטת לא מצאה נסיבות מיוחדות שיצדיקו את חיובו האישי של בעל החברה, והסבירה זאת בכך שלא מדובר במקרה חריג של חוסר תום לב או שימוש פסול בחברות. קשה היה לשופטת לתת אמון מלא באחת הגרסאות בשלמותה, אך היא קבעה כי התובע פוטר, כטענתו, לאחר שהציג דרישות לשיפור תנאי העסקתו ועל כן הוא זכאי לפיצויי פיטורים. השופטת גם הגיעה למסקנה שבמשך שנתיים וחצי הנתבעת לא שילמה לתובע שעות נוספות. בסופו של דבר, לנוכח קבלת חלק מהתביעה, חויבה החברה לשלם לתובע כ-200 אלף שקל: 132 אלף שקל על שעות נוספות, 30 אלף שקל הפרשי פיצויי פיטורים, והיתר על זכויות סוציאליות (ימי מחלה, פדיון חופשה וזכויות אחרות). בנוסף תשלם הנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 10,000 שקל.

אתר המשפט הישראלי "פסקדין"